הקול בראש 2 - ביקורת

הסרט החדש של פיקסאר "הקול בראש 2" (Inside Out 2) הוא אירוע מיוחד מאוד. הסרט המקורי שיצא ב-2015 נחשב אצל המון מעריצים (ביניהם אני), כאחד מאבני הפנינה של האולפנים וסביר להניח בטופ 5 סרטים הטובים ביותר שלהם. באופן אישי, אני זוכר את הסרט הראשון פחות או יותר בעל פה, זה סרט שכל פעם שאני צופה בו מחדש, הדמעות לא מפסיקות, כי מישהו בפיקסאר החליט שזה הגיוני ליצור סרט על רגשות (תודה רבה לך פיט דוקטר). לכן, לסרט ההמשך אני מגיע עם ציפיות בשמיים, ומקווה מאוד לצחוק, להתרגש, לדמוע, להתעצבן, לפחד, לקנא, להיגעל, רק לא לחטוף התקף חרדה. אז האם "הקול בראש 2" מתעלה על הציפיות?

ריילי, ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות

סרט ההמשך מתרחש בתקופת ההתבגרות של ריילי, הילדה הקטנה בת 13 ממינסוטה עומדת לכבוש יעדים חדשים בדרך. העלילה לכאורה, יכלה ללכת לכל כך הרבה כיוונים אך רצו להתמקד בהתמודדות של ריילי עם החברויות בדרך ותחביבה שיהפוך בעתיד למקצוע, הוקי. חבורת הרגשות: עצב, שמחה, גועל, כעס ופחד חוזרים עם פיצ'רים חדשים למפקדה, רק שהפעם, מכיוון וריילי בוגרת יותר, רגשות חדשים צצים כגון חרדה, קנאה, מבוכה ושיממון. אני מודה, חששתי שאי אפשר ליצור סיפור מקורי חדש ומעניין בעולם של "הקול בראש", אבל כשהסיפור התחיל להיפתח, הבנתי שיש עוד מקום פנוי ברשת העצבים של ריילי, והרגשות החדשים למעשה, הם לא פחות מתוסף מבורך להרפתקה סוחפת ומעניינת.

כאמור, בעודי צופה בסרט החדש, בראש שלי ראיתי דמיון מסוים לסרטי "צעצוע של סיפור", ובפרט הסרט הראשון והשני. למה זה? מכיוון והקול בראש הראשון התמקד בעיקר בסאדנס וג'וי - האינטרפרטציה לבאז & וודי. סרט ההמשך שלו לקח את כל החבורה המקורית: עצב, שמחה, פחד, כעס וגועל להרפתקה חדשה וייחודית כמו באז ושאר הצעצועים בסרט ההמשך שלהם. כביכול, הרובד אחר לגמרי; כאן מדובר באוסף רגשות בהרפתקה יחסית דומה למה שחווינו בסרט הקודם, לפחות בדקות הראשונות שלו. ברגע שחשבתי שראיתי הכל, הם הוסיפו ים של הפתעות, הראו לנו חלקים חדשים במוחה של ריילי ועוד המון דברים שהראו לי כי אני לא מוכן נפשית לחוויה הזאת.

ובכל מקרה, ריילי עומדת תחת תקופה לא פשוטה בחיים - גיל ההתבגרות עמוס בבעיות שונות, אתה לא בדיוק יודע מה צופן עתידך, ולכן הרגשות החדשות ובפרט, חרדה נכנסים לתמונה בדרך מיוחדת לעלילה.

כמו הסרט הראשון, ההמשך סולל את דרכו באותו הכיוון - סרט שהוא מיועד לילדים, אך בפועל מחביא המון מסרים למבוגרים, וכפי שכבר ציינתי, רגשי ההתבגרות הם בכלל לא נושא שילדים יתחברו אליו, ממש כמו "נשמה" ששם הנושא היה מוות. יתרה מכך, שמחתי שלא הכניסו אלמנט של הורמונים כי את זה קיבלנו בעקיפין ב-"אדומה אש". הסרט השני מעביר לצופה פרספקטיבה שונה על הרגש החבוי הזה (חרדה) שמסתתר בין כל מעטפת השמחה והעצב, רגש שתמיד נמצא אצלנו וברגע יכול לצוץ, מציג לנו פנים אחרות מנקודת המבט של ריילי. בסופה, ההרפתקה היא סוג של שיעור חינוכי לחיים על רגשות יותר אינטנסיבים - בזכות הבימוי, הכתיבה, ההפקה והאנימטורים שגרמו לכל המלאכה הזאת לקרות ולהתקבל בצורה טובה יותר שתתאים גם לנוער - למרות הנושא העמוק.

ידעתי מראש כי הולכים להיות רגשות נוספים, וחשבתי לעצמי, איך הם הולכים לעשות את זה? האם יהיה מספיק זמן מסך גם לרגשות הוותיקים והחדשים? לשמחתי הם הצליחו ובענק. הסרט ערוך באופן כזה שנותן אולי 50 אחוז לכל אחד מחבורת הרגשות קצב עלילתי מושלם שלא ירגיש לכם שיש כאן סצנות מיותרות או לחילופין משעממות. נתנו לי זמן יקר להכיר ברגשות החדשים, לדעת מה המוטיב העיקרי שלהם לעלילה, ואף גם לספק מערכה אחרונה מרגשת במיוחד.

עצם זה שסרט ההמשך לא מבויים ע"י מישהו מוכר, זה מקסים בעיני. למי שלא ידע, פיט דוקטר, הוא סוג של האבא של כל סרטי פיקסאר המצליחים - "נשמה", "למעלה", "מפלצות בע"מ" ו-"הקול בראש". מי שהחליף אותו בתפקיד הבמאי הוא קלסי מאן שבעצם מסמן את הסרט המלא הראשון שלו! למזלנו, הוא לא השמיד את חזונו של דוקטר, ולמעשה הרחיב אותו בכל פרמטר. כמו כן, התסריטאית מג לאפוב חזרה לכתוב את סרט ההמשך, והחדירה פה מסרים שונים מאוד וכואבים, הדרך שבה בני האדם מתמודדים עם חרדות. בסופו של יום, לכולנו יש חרדות מסוימות, חלקן קלות וחלקן דורשות מעקב רפואי, והסרט לא מנסה להסתיר את הבעיות הללו שפוקדות את גוף האדם מדי יום. לעומת סרטי הדוקו המורכבים, הוא עושה זאת בדרך ידידותית לילדים, הורים ומבוגרים - לא מדובר בעוד מסר, אלא במציאות שיכולה לפקוד אותנו בכל עת.

האם יקום מתישהו סטנדרט לרמת האנימציה?

האנימציה בשנים האחרונות מפתיעה אותי בכל פעם ברמה שאליה הגענו ברמת האנימציה עוצרת הנשימה. ב- "הקול בראש 2" עשו דברים חדשים לאנימציה שלא נראתה בסרטי פיקסאר בעבר. בנוסף, בגלל שנושא הסרט סובב סביב מוחה הפרוע של ריילי, ראינו טעימה ממה שסיפקו לנו בסרט הראשון ב-2015, וכאן הם עשו שילוב בין סגנונות אנימציה בפריימים בודדים. החדש כולל הנפשה מסורתית, ודמויות אורח שנותנות שכבת ויזואליות חדשה בהשראת פרנצ'ייז מאוד מוכר. כאמור, כל המערכה האחרונה מורכבת מאוסף עשיר וסגנוני של פלטת צבעים אשר באותם רגעים השאירו אותי פעור פה.

דבר נוסף ששמו דגש רחב עליו זה עיצוב הרגשות החדשות. אולפני האנימציה לא רק הלכו על המראה החיצוני, אלא גם לפי אישיותן. למשל, "מבוכה" - עוד לפני שאמרו את שמו (ולא ראיתי טריילרים) ניחשתי בקלות מי זה יכול להיות, למרות כי במבט שני היה דומה ממש למומינים. כאמור, שיממון הוא פרי הסרקזם שדמותו מעוצב בתור מישהו שבוהה מול המסכים כל ימות השבוע, חוסר אכפתיות לאחרים ולכן, עיצובו גם מאוד דקיק בעל מבטא צרפתי עם תסרוקת "אימו". קנאה היא הילדה הקטנה ממש כמו הרגש עצמו, ועיצובו של חרדה מונפש ככה שהוא תמיד במתח, שערותיו נראות כאילו עבר דרכן חשמל סטטי, כל הזמן תחת סטרס, והסרט לא מפחד להדגיש זאת בעיני הצופים הצעירים, מה שהופך את העיצוב להרבה יותר משמעותי מהרגיל אם מסתכלים עליו לעומק.

בנוסף על כך, הסרט הפעם יחסית ממש מצחיק. הטקסט עדיין כתוב היטב והשקיעו לתת אתנחתות קומיות מפעם לפעם בשביל להרגיע מעט את סערת הרגשות. טוב, אני אדייק במילותיי, תתכוננו לבכות, להתרגש, לשמוח, לדאוג, להתעצבן, בקיצור הכל בכל מקום בבת אחת.

בתור מישהו שקשה מאוד לגרום לו לדמוע בסרטים, פיקסאר תמיד ידעו איכשהו להביא אותי לפינה הזאת, אחרי הכל זה חלק מהמנטרה שלהם. מעטים הסרטים של פיקסאר שהיו נטו הרפתקה קסומה ללא רגש, מכיוון והפעם הנושא יותר דיבר אליי, אני מוצא את עצמי באמצע הקולנוע עוד רגע דומע, אבל אולי דווקא בגלל זה, הדבר גרם לי יותר להעריך את זה הסרט מאי פעם. גם הסרט המקורי מ-2015 נותן את העומק הזה והשני לא פחות ממנו, הדרך לשם טיפה קומית הפעם, אבל עם כל הדממה באולם, אין רגע אחד דל בעלילה שיגרום לכם להסתיר את הרגשות.

כמו כן, חלק מקאסט המדבבים הוותיק חזר, ביניהם איימי פולר (שמחה), פיליס סמית' (עצב) ולואיס בלאק (כעס) ממשיכים לעשות עבודת מלאכה עם הדמויות הללו, במיוחד שהפעם נתנו להם עוד זמן מסך לפעול ביחד. לעומת זאת, גועל ופחד הוחלפו ביד מדבבים חדשים ומצוינים - טוני הייל ("צעצוע של סיפור 4") וליזה לפירה. בחבילת ההרחבה למדבבים הוותיקים, נמצאים אדל אקסרקופולוס (שממון), פול וולטר האוזר (מבוכה), איו אדבירי (קנאה) ומי שמובילה את הרגשות הללו היא מאיה הוק (חרדה) שמעבירה את הרגש מעל ומעבר בביצוע יוצא מן הכלל.

בסופו של דבר, לעשות סרט המשך זו משימה ממש לא פשוטה. רק מעטים צלחו את המשימה הזאת בהצלחה. כשמדברים על אולפני האנימציה של פיקסאר, אני יכול לחשוב רק על "צעצוע של סיפור 2" שעל אף היותו פחות מקודמו, הוא ממש לא היה סרט רע. לצערי לא אוכל לומר זאת בלב שלם על "מכוניות 2" או "משפחת סופר על 2". הסרט הנוכחי עשה קאמבק כמעט עשור לאחר קודמו, מצליח לשחזר את ההצלחה של 2015, ולהיות חתיכה שמשלימה אותו עם נושא גיל ההתבגרות כשהוא חד משמעית ההמשך לסרט מקורי הטוב ביותר שיצא לאולפנים. נכון כי הרף לא ממש גבוה, אבל הוא עומד זה לצד זה עם הסרט המקורי. אם הסרט מ-2015 נתן לנו את הפרזנטציה והיכרות העולם של ריילי, כיצד מוחה עובד, הסרט ההמשך מרחיב אותו בבוא הגיל החדש.